חבר שהוא במקרה גם המנהל האישי שלי

אביב היה מנהל החטיבה שלי ובשנים האחרונות גם המנהל האישי שלי. לכל אורך התקופה שלנו ביחד, זה ממש לא הרגיש מבחינתי יחסי מנהל – עובד. הרגשתי שיש לי חבר שהוא במקרה גם המנהל האישי שלי.

בכל שיחה או מפגש שלי איתו הוא תמיד חייך, תמיד התעניין לשלומי ושלום המשפחה, תמיד עם מאור פנים שמאפיין אותו. תמיד היה לו חשוב שיהיה לי טוב בעבודה ובחברה.

אביב מאוד אהב את העובדים בחטיבה. בכל פעם שהגיע לקומה שלנו, היה מסתובב בין העובדים, מחפש אותם, שואל לשלומם. תמיד ניהל איתם שיחות סמול טוק משעשעות על הבית, על תחביבים. תמיד דיבר עם כולם בגובה העיניים.

כשהיייתי מפגיש בין אביב לעובדים חדשים בחטיבה, עמדתי מהצד והייתי שמח על כך שעובדים חדשים פוגשים את מנהל החטיבה, והוא מדבר איתם בגובה העיניים, עם חיוך שלא יורד מפניו לכל אורך השיחה. שמחתי שזו עוד “הוכחה” בשבילם שהם הגיעו לחברה משפחתית ומחבקת.

לאביב גם היה מאוד חשוב שהעובדים ירגישו גם מוערכים מבחינה מקצועית. תמיד לפני ישיבות חטיבה, היה מבקש ממנהלי הפרויקטים לבדוק עם הלקוחות האם הם רוצים לתת הוקרות לעובדים, כדי שירגישו מוערכים ושהם עושים דברים משמעותיים.

כשניסיתי להעלות בזכרוני זיכרון חיובי שלי איתו, התקשיתי לזכור זיכרון כזה. ואז הבנתי למה – כל מפגש איתו היה חיובי מבחינתי. המפגשים שלנו תמיד היו באווירה טובה. הוא אף פעם לא כעס, לא הרים קול ולא התרעם.

מאז שנודע על הירצחו, פונים אליי עובדים, לקוחות ואפילו מתחרים שעבדו או הכירו את אביב בהווה ובעבר, ומביעים צער כבד על לכתו. כולם אמרו וכתבו שמאוד אהבו אותו. שהוא היה עבורם יותר מרק מנהל או שותף עסקי.

בפגישה האחרונה שלנו, עמדנו במסדרון וניהלנו שיחה. עבר לידנו עובד לשעבר שלנו שכיום עובד בחברה אחרת. הוא עצר אותו וסיפר לנו על מישהי מהיישוב של אותו עובד לשעבר שפנתה אליו בפייסבוק וביקשה עזרה עם בניית עפיפונים, שהיה תחביב של אביב. מבלי להתגאות, הוא סיפר איך הגיעה אליו ב-10 בלילה, איך עבדו יחד על בניית עפיפון וכמה הוא דאג שהיא נוסעת בלילה לבדה אל היישוב שלה, שנמצא במקום מסוכן מבחינה בטחונית. כזה היה אביב – תמיד שמח לעזור ותמיד דואג לכולם.

אביב חסר ועוד יחסר לי מאוד. אני מרגיש שאיבדתי חבר קרוב, ולא מנהל.

יהיה זכרו וזכר משפחתו היקרה שהוא כל כל אהב, ברוך.

רביד קהלני